לא משנה כמה את מפותחת בכל תחום בחיים שלך,
לא משנה במה את אומרת שאת מאמינה,
לא משנה כמה מתוחכמת או מוארת את חושבת שאת,
איך שאת אוכלת מעיד על הכל.
מבאס…?

אבל תחשבי על זה ככה –
הרצון לאכול כשאת לא רעבה,
חושף את האמונות שלך לגבי החיים על פני האדמה,
את האמונות שלך לגבי רגשות, סבל, קבלה,
הזנה, שפע, מנוחה, תחושה שיש לך "מספיק".
ברגע שאת מודעת למערכת האמונות שלך,
את יכולה להציב סביבן סימן שאלה ולבחון האם זו אכן האמת?

כשאת פונה לאכול תפוצ'יפס, כדי להימנע מהרגשות שלך,
את בעצם אומרת: אין לי ברירה אלא "לסמם" את עצמי…
"יש דברים שאי אפשר להרגיש, אי אפשר להבין או להתמודד איתם".
זה כאילו שאת אומרת: "אין לי אפשרות לשנות את זה, אז לפחות שאוכל…"
או "הטוב קיים עבור כולם, חוץ מעבורי, אז עדיף שפשוט אוכל".
"אני פגומה מהיסוד, אז לפחות נשאר לי לאכול…"
"אוכל הוא התענוג האמיתי היחידי בחיים, אז אני אוכלת".

כשאת מתחילה להטיל ספק באמונות שלך,
את לא מנסה לתקן או לשנות, או לשפר אותן.
את נושמת נשימה עמוקה ועוד אחת.
את מבחינה בתחושות בגוף שלך, אם יש איזה עקצוץ או תנועה,
או תחושת חום או קור…

את שמה לב למה שאת מרגישה בגוף
וגם אם תמיד קראת לתחושה מסוימת "עצבות",
את סקרנית לגביה, כאילו שאין מילה או תווית שמתארת אותה,
כאילו שזו הפעם הראשונה שאת נתקלת בה.
האם זה מרגיש כמו חור בלב שלך?
וכשאת מבחינה בזה, האם זה נפתח או משתנה?

צורת התשאול הזו מספקת גשר בין מי שאת מחשיבה את עצמך להיות,
לבין מי שאת באמת.
בין מה שאת אומרת לעצמך, שמבוסס על סיפורים מהעבר שלך
לבין מה שאת חשה בחוויה שלך ברגע הזה.

זה מאפשר לך להבחין בין דפוסים מוכרים ומיושנים,
לבין האמת הנוכחית כאן ועכשיו.

הדרך מאובססיה לעבר נוכחות וחיבור לרגשות, היא לא לרפא את פצעי הילדות שלנו,
ואין צורך להרגיש את כל טווח רגשות העצב שמעולם לא הרגשנו,
כדי שנוכל להיות מוצלחות, רזות ומאושרות.

אנחנו לא מנסות "לאסוף את עצמנו".
אנחנו מפרידות את עצמנו ממי שאנחנו חושבות שאנחנו.
אנחנו מרגישות את הרגשות הלא נעימים שלנו,
לא כדי שנוכל להאשים את ההורים שלנו על כך שלא אמרו לנו מה שכל כך רצינו לשמוע.
לא כדי שנחבוט בכרית ונבטא את הכעס שלנו בפני כל אחד, כמו שמעולם לא העזנו,

אלא בגלל שרגשות שאנחנו לא מאפשרות לעצמנו להרגיש,
חוסמים בפנינו את היכולת להכיר את עצמנו.
כל עוד אנחנו תופסות את עצמנו כילדה שנפגעה מהורים חסרי מודעות,
לעולם לא נצליח להתבגר.
לעולם לא נדע מי אנחנו באמת.
אנחנו ממשיכות לחפש את ההורים שלא היו לנו…
ושוכחות לראות שזו שמחפשת אותם, היא כבר לא ילדה.

רובנו שבויות בסיפורים הכואבים שיש לנו בראש על בדידות, דחייה, עצב,
שאנחנו לא מבחינות כבר שהם כולם בזמן עבר…
ובעצם הם לא יכולים לפגוע בנו יותר.

כשאנחנו מבינות שהסיפורים שאנחנו שבויות בהם, הם בסה"כ "סיפורים",
אז אנחנו מסוגלות להיות עם מה שאנחנו מרגישות כאן ועכשיו, בגוף שלנו.

תחושת עקצוץ, פעימות לב, לחץ, תחושת כבדות, כדור בטון שחור וגדול בלב…
כשאנחנו נמצאות בחיבור למה שאנחנו מרגישות כרגע,
אנחנו רואות את הקשר בין התחושות לבין מה שיש מאחוריהן…
אנחנו מבינות שאנחנו הרבה יותר מכל רגש מסוים.

למשל כשאני מסכימה לפגוש את העצבות, היא יכולה להפוך למקום של שלווה.
או שכאנחנו מרשות לעצמנו ממש להרגיש את הכעס שבנו,
מבלי לבטא אותו מיד החוצה, הר של עוצמה ואומץ נחשף בפנינו.

זה מזכיר לי את הסיפור על הנמרים באחד הספרים של ג'נין רות…
דמייני שאת מוקפת מכל הצדדים ע"י אלף נמרים רעבים, מה היית עושה?
וואו!!! לא יודעת. מה היית עושה?!
אני הייתי פשוט מפסיקה לדמיין ולהעמיד פנים שאני בסרט הזה.

לא קבלנו את הזכות לבחור את "הנמרים" שלנו…
כאב הוא חלק מהחיים.
כשמצליחים להשתלט על חלק אחד, חלק אחר מתפרק.
אנחנו מבזבזות את הנעורים שלנו בציפייה שהחיים שלנו יתחילו,
אנחנו מזדקנות ומחכות שהחיים שלנו כבר יתחילו…
כאילו באמת קיים מצב שבו הכל טוב.
כאילו שיש כזה דבר מושלם – כאילו שהמושלמות יכולה להתקיים.

המושלמות היא ההחלטה ליהנות מכל מה שהחיים מציעים לנו,
בכל צורה שהיא, גם אם אנחנו לא רזות כמו שהיינו רוצות להיות,
גם כשאנחנו חייבות כסף למס הכנסה או כשמישהו שאנחנו מאוד אוהבות גוסס…

כשיש "נמרים" מתחת ונמרים מעל, תמיד יהיה תלוי שם "תות" בדיוק לידכן.
קטפו אותו ותיהנו ממנו, תפרגנו לעצמכן לפחות את זה.