שאלה שאני שומעת הרבה, בעיקר מנשים – מה אם אני חייבת לאכול שוקולד ויהי מה?! ההזמנה שלי, באותו הרגע עצרי! אפילו לשנייה. והתבונני בדיאלוג הפנימי שלך. "אני חייבת משהו מתוק, אני בלחץ נוראי", "שום דבר לא יספק אותי חוץ מהשוקולד האהוב עלי". "שוקולד מרגיע אותי". "…אבל אמרתי לכולם שאני בדיאטה ואכילת שוקולד לא ממש מתאימה לדיאטה שלי". "אני לפני מחזור וההורמונים שלי משתוללים". "אני חייבת שוקולד!" ככל שתתרגלי את זה, תמצאי עצמך מסוגלת לעצור, להקשיב לרגשות ולצרכים שלך, בנוסף למחשבות האוטומטיות שמנהלות אותך. ולתרגם אותם לשיח רך יותר וחומל. "אני עצובה ובודדה". "נואשת להקלה עכשיו". בעצם "יש דרכים רבות בהן אוכל להשיג הקלה". "שוקולד זו רק דרך אחת". לצאת לסיבוב הליכה קצר, לשוחח עם חברה בטלפון, לפתוח את מחברת הציור שלי ולצייר כמה דקות… מאיזה מהם הכי אהנה כרגע, בידיעה שאני תורמת לבריאות ולהרגשה הטובה שלי? כך ממקום של מודעות, מה שתחליטי, יגיע ממקום של בחירה ונוכחות, בלי "חייבת". בסיטואציה כזו, גם אם תבחרי בשוקולד, יש סיכוי רב שתסתפקי בקובייה או שתיים ולא תאכלי את כל החפיסה, כאשר בעבר אפילו 2 חפיסות שוקולד לא היו מספיקות לך. פשוט תיהני מהשוקולד מבלי לייסר את עצמך על כך. כמו מתנה שאת נותנת לעצמך ומקבלת אותה בברכה. השוקולד הוא לא אויב שלך.
אגב, אם את כבר בענייני שוקולד, תקפידי לקנות לעצמך את האיכותי ביותר ואז גם הסיפוק שלך יהיה מכמויות קטנות יותר וגם תדעי שהזנת את גופך בטוב ביותר
באכילה כפייתית ההנאה היא קצרת טווח ומלווה לעיתים בנתק רגשי. אח"כ תבוא החרטה ואיתה רגשות האשם שיובילו לעשות זאת שוב ושוב… כשאתם מרגישים רע, תישארו עם הרגשות שלכם, תבררו מה הם מסמנים לכם? הרבה יותר קל "לברוח" לאכילה, כדי לא להיות ולא להרגיש. הדרך לשבור את המעגל הזדוני של התקף זלילה היא העצירה. עצירה שמאפשרת להתבונן ולבחור את ההתנהגות שלנו. הדגש הוא על הרחבת יכולת הבחירה. עצרו ל-5 שניות כדי לבדוק איך אתם מרגישים? למה אתם זקוקים? מה גורם לכם להימשך לסוג המזון הספציפי הזה שאתם כל כך מתאווים אליו? אתם יכולים לאכול, אבל תהיו ערים לטעם שלו בביס הראשון ואיך זה מרגיש לכם בביס השני… ואיך הביס ה- 15… האם אתם עדיין נהנים מהטעם? האם אתם מכריחים את עצמכם להמשיך לאכול? איך הגוף שלכם מרגיש אחרי הביס האחרון…?
הטיפ שלי: הדרך להתמודד עם תקשורת אלימה כלפי הגוף והאוכל, היא ע"י הפניית תשומת הלב לרגשות ולצרכים שלנו. זה דורש תרגול. נסו ותראו מה עובד לכם. ככל שהמודעות שלכם תעלה, תהיו יותר בחמלה וקבלה עצמית, תלמדו איזה אוכל ואלו רגשות גורמים לכם לאכילה כפייתית. תבינו מהם הצרכים שלכם – האם זה בריאות? כבוד עצמי? להעריך את החיים שקבלתם? הצורך בתקווה? או בתחושת שייכות לעולם? זה יאפשר לכם להתחבר לעצמכם בדרך עמוקה ומספקת ואז הוויתור על אותו מזון, יהיה מתוך בחירה שלימה ולא מתוך קורבנות של "אסור" שנכפה עליכם…
פורסם ב"מפה לאוזן בעמק" – העיתון הדיגיטלי של כל העמק