מאז שהגחנו לאוויר העולם, האוכל הגיע אלינו בעטיפה רגשית
של חום, אהבה, תשומת לב, מגע עוטף ומנחם, אינטימיות נעימה.
ולכן אוכל תמיד קשור ברגשות, זו עובדה. יש בכך ערך הישרדותי.
גם כבוגרים, יש לנו סיבות טובות ומוצדקות למה אנחנו אוכלים.
חשוב להכיר בכך ולחמול את עצמנו בעניין.
בד"כ זה כדי לא להרגיש משהו שלא נעים לנו, כמו – עצב, כעס, שעמום.
המודעות לכך תאפשר גמילה מאכילה רגשית כפייתית, חסרת מעצורים.
תאפשר בחירה מתי והאם 'לאכול' את הרגש.
כשאנו בוחרים ממקום מודע, רוב הסיכויים שלא נגיע לאבדן שליטה.
מכאן ששתי האפשרויות טובות, כל עוד מדובר בבחירה מתוך הכרה.
ככל שניתן לאכילה רגשית להיות ולא נאבק בה, היא תאבד מהמשמעות שלה.
פעמים רבות דווקא העיסוק במהות האכילה הרגשית,
בדחפים המנהלים אותה והאיסור לעצם קיומה,
מעצימים והופכים אותה למפלצת כל כך קשה להתמודדות.
למעשה, כמעט כל אדם הוא אכלן רגשי, במידה זו או אחרת.
הכול מתחיל ונגמר במינון ובבחירה מתי נכון "לאכול את הרגש"
ומתי נכון לתת לו מקום ופשוט להיות איתו ולהרגיש אותו.
כאשר חשים רעב ומבינים שזה לא רעב פיזי, אין מה להיבהל מכך.
אם נלחמים ברעב רגשי הוא יתעצם ויוביל להתקף זלילה ולאובדן שליטה על האכילה.
לכן נעצור ונבחר – להיות עם הרגש או לאכול אותו.
אכילה כזו מאפשרת להיות ערים לקיומם של הרגשות
ולא לעסוק בהם כל הזמן ולהתמקד ברגשות במקרים שזה נכון ומתאים.
בתהליך רכישת שפת האכילה האינטואיטיבית,
תבחרו לוותר על התנהגויות מסוימות, כיוון שהן לא יועילו לכן עוד.
במשך הזמן תיווכחו יותר ויותר פעמים שהרעב אינו פיזי ולא תנסו למלאו באוכל,
כי תגלו שהשימוש בו כחלופה אינו עוזר.