הטבע של המיינד שלנו הוא מאוד קופצני,
כמו קוף לא מאולף.
התכנות ההישרדותי שלו – לומר לנו כמה אנחנו חסרי ערך.
זה לוקח אותנו למקומות מפחידים, כאילו כדי שנתכונן אליהם.
כלומר, לכאורה הוא "שומר עלינו" עירניים…
הבעיה שבתרבות המערבית המיינד שלנו עובד שעות נוספות
ואנחנו בטראנס ממושך של חוסר ערך.
ממש ככה.
ובעצם המחשבות שלנו הן מקור להמון סבל.
המפגש של הבודהיזם עם העולם המערבי,
זה אחד הדברים הכי משמעותיים שקורים בעידן שלנו.
למשל במיינדפולנס, התרגול הבסיסי הוא
להביא את המיינד הנודד אל הגוף הנושם.
במטרה – להרחיב את הרגעים בהם אנחנו מצליחים להיות נוכחים.
כי כשאנחנו נסחפים אחרי המחשבות שלנו,
אנחנו רוב הזמן "חיים בסרט" ובכלל לא כאן ועכשיו.
כשאנחנו לומדים לפתח מיומנות של נוכחות והתבוננות,
מבינים שמחשבות חולפות וכל תופעה היא ארעית,
מתאפשר שחרור מלהזדהות עם הדבר.
ואז יש פה אלמנטים ריפויים אדירים!
חשוב להבין – יש אבחנה מאוד גדולה בין כאב לסבל.
הכאב הוא מציאות. הוא חלק מהחיים.
הסבל זו התגובה שלנו לכאב. זו אפשרות בלבד.
דווקא ההתנגדות שלנו לכאב, יוצרת כיווץ
ומהווה חסימה אנרגטית.
איך אפשר להקל על הסבל שלנו ביום יום?
אם נסכים לפגוש את הכאב. להיות בחוויה הגופנית.
נתבונן עליו. נחקור אותו. נתעניין באמת.
במקום לעשות הכל כדי להימנע ממנו…
ואז לא ניצור את ההתנגדות, שהיא חלק גדול מהסבל שלנו.
בכל מצב יש לנו אפשרות לבחור תגובה.
החירות האחרונה שלא ניתן לקחת מאף אדם –
זו החירות לבחור איך להגיב.
בשביל זה צריך מודעות. זה דורש אימון כמובן.
להסכים לפגוש את הדברים הלא פשוטים.
להיות בחוויה של הרגע, במקום לספר לעצמנו סיפורים…
כשמופיע גל של רגשות, אם אני לא מתנגדת לו, הוא עובר.
ככה אפשר ללמוד לגלוש על הגלים, כי הרי לא ניתן לעצור אותם.
מי אמר שאנחנו צריכות להיות כל הזמן "HAPPY"?!
כשאני מסכימה לקבל את הפער בין המצוי לרצוי,
מבינה שההווה הוא ארעי, זה מפחית את הסבל בחיי.
אני רוצה להיות בתשומת לב בהווה.
בקשב למה שמתרחש בתוכי.
זה תרגול שמלמד אותי להיות חופשיה מן התשוקה שיהיה אחרת עכשיו.
אי ההיאחזות היא שחרור מוחלט. חופשית מכל תנאי אחיזה.
תאמיני לי שאני יודעת כמה זה מאתגר!
ויחד עם זאת, שכלול היכולת להיות במיקוד פנימי, בשקט בתוכי
כש"הקוף שלי יותר מאולף", מאפשרת לי לעשות איתה עבודה
שמקדמת אותי ולא משאירה אותי ב"לופים" של הדפוסים שלי.
מה את אומרת? איפה זה פוגש אותך?