"בחיים לא אלך עם משהו חשוף.
לא גופיה או מכנס קצר ובטח לא בגד ים.
אני מתעלמת לגמרי מהגוף שלי.
זה מרגיש כמו משהו שלא אמור להיות,
משהו לא יפה, שצריך להסתיר.
סתם נמצא שם. ואני תקועה בו.
כלי שמכיל אותי. לא מחוברת אליו בכלל."
אני יושבת מול אותה בחורה צעירה השבוע
והמילים שלה מכווצות אותי.
רואה מולי בחורה מקסימה, חכמה ויפה,
שממש לא משנה כרגע כמה היא שוקלת
פשוט כואב לשמוע מילים כאלה קשות
שאישה אומרת לעצמה בכל יום.
ואז נזכרתי בסיפור על אישה שאחרי הלידות,
הגוף שלה לא חזר למידה שלו.
בהתחלה היא חשבה שזה יסתדר…
אבל הזמן עבר והקילוגרמים התעקשו להישאר…
היא הרגישה יותר ויותר מתוסכלת, מאוכזבת
ואפילו כועסת על הגוף שלה.
עד כדי כך שהיא כבר לא הייתה מסוגלת להסתכל עליו במראה,
מרוב שהיא שנאה אותו.
יום אחד, בעודה מתקלחת ועסוקה בשיחות הפנימיות שלה
על איך שהגוף שלה נראה… הייתה לה פתאום תובנה!
פתאום היא הבינה משהו שהיא לא הבינה קודם.
היא עצרה את הלופ הרגיל של המחשבות הלא נעימות על עצמה ועל הגוף שלה
ואמרה לעצמה – רגע, נניח שאני הולכת ברחוב ומועדת, חוטפת מכה רצינית
והאדם היחיד שבדיוק עובר שם לידי הוא אחד האנשים השנואים עלי,
שאני כבר כמה שנים לא מדברת איתו. אני במצוקה. לא מצליחה לקום…
אבל למה שאותו אדם, שקיבל ממני כזה יחס מנוכר ועוין יגיש לי עזרה עכשיו?!
היא יצאה מהאמבטיה ובניגוד להרגלה, נעמדה מול המראה הגדולה
והתחילה להתבונן בגוף שלה בעיניים חדשות.
היא הבינה שאם היא לא תשנה את היחס שלה כלפיו,
אין שום סיכוי שהוא ישתף איתה פעולה. ובצדק.
ומאותו יום, היא התחילה מערכת יחסים חדשה עם הגוף שלה.
מערכת יחסים של קבלה, אהבה ללא תנאי,
הוקרה, כבוד, הקשבה והערכה.
היא ממש שינתה את כל הדיאלוג שלה איתו.
במקום לבקר ולכעוס, היא בחרה בכל פעם חלק אחר בגוף שלה
והתיידדה איתו, ליטפה אותו ברכות ועודדה אותו לשתף איתה פעולה
ולעזור לה להחזיר אותו לנקודת האיזון המתאימה לו,
ככה ששניהם ייהנו ממערכת יחסים שמחה ומתגמלת.
הדדי לגמרי.
ואכן, אחרי חודשים ספורים בלבד, היא חזרה למידות שהיא רצתה.
ללא היכולת לאהוב, בלי הלב שלנו שישקה אותנו באהבה שלנו
– אנחנו לא אנחנו.
לרוב אנחנו נוטות לחשוב שזו האהבה שאנחנו מקבלות חזרה,
כשבעצם זו האהבה האקטיבית שלנו לעצמנו.
אז רבות מאיתנו פונות לאוכל,
כי הניסיון המוקדם שלנו עם אהבה לא היה חיובי ביותר.
למדנו מוקדם מאוד שהאהבה כואבת,
שלהיות פגיעה משמעו להיות בכאב וכנראה שעדיף להימנע מזה.
בתהליך העבודה עם אכילה רגשית,
אנחנו חייבות להתבונן באמונות האלו שיש לנו.
זו הסיבה מדוע דיאטות לא עובדות!
הן לא מכסות את האמונות שיש לנו על אהבה,
אובדן, על להיות אהובות, פגיעות, רכות
ואיך אנחנו מתייחסות לכל החלקים האלו בנו.
יש משהו בנו שלמעשה אף פעם לא מת.
אבל אי אפשר לגעת בו.
רבות מאיתנו מעולם לא מגיעות למקום הזה,
בגלל שאנחנו כל כך פוחדות להרגיש את הרגשות שלנו,
כי למדנו להשתמש באוכל, כדי לדחוף את הרגשות שלנו עמוק בפנים.
כדי להצליח לשחרר את הרגשות הקשים כלפי הגוף שלנו,
אנחנו צריכות קודם כל להסכים לפגוש באותם רגשות בנו.
להכיר בהם ולהבין שהם אלו שמנהלים את האכילה שלנו
ומשפיעים מאוד עמוק על מערכת היחסים שלנו עם האוכל והגוף.
ההזמנה שלי היא להתחיל בעדינות.
להתבונן על המחשבות המעכבות שיש לי
על עצמי ועל הגוף ולשאול ממתי אני מרגישה ככה?
מה המשפטים ששמעתי? מאמא, מהסביבה?
אלו מסרים קיבלתי שאני זוכרת שראיתי בילדות, בנושא אוכל ומשקל.
ממש לרשום כל מה שאתן זוכרות שחוויתן בילדות, בנושא אוכל ומשקל.
כולל היחסים בין ההורים, או בכלל האווירה שהייתה בבית
סביב אוכל, משקל ודימוי גוף.
גם זיכרונות שמציפים אתכן דרך ריחות וטעמים מהילדות.
ואז עבור כל זיכרון שרשמתן, תבדקו עם עצמכן,
איך לדעתכן אותה סיטואציה או אותה תבנית רגשית
משפיעה עד היום על ההתנהלות שלכן עם האוכל, המשקל ודימוי גוף?
קחי לך חוויה אחת חזקה שטבועה אצלך מהילדות
והגדירי אותה מחדש, מהמקום הבוגר שבו את נמצאת היום.
את תראי שזה עושה שינוי משמעותי
בהתנהגות האכילה שלך.