שינוי קורה דרך חקירה ושאילת שאלות

לגבי מה שאת אומרת לעצמך.

לגבי האמונות המגבילות שלך,

שמונעות ממך להשיג את מה שאת רוצה.

ודרך התייחסות מכוונת למה שכבר טוב בחיים שלך.

להבחין ולהתמקד במה שכבר יש לך.

חייבים את שני המרכיבים האלה!

את יכולה לשאול את עצמך שאלה ראשונה, ממש עכשיו –

מי תהיי כרגע, לא אחרי שירדת במשקל והפכת לרזה,

כמו שאת חושבת שאת אמורה להיות?

מי תהיי בלי האמונה שאת צריכה להשתנות?

או שאת לא שווה כמו שאת?

זה די מדהים, כי למרות שכולנו מכירות

הרבה נשים רזות ואומללות,

בכל זאת אנחנו מתקשות להאמין שירידה במשקל

לא תהפוך אותנו למאושרות.

אם רק לשנייה אחת תיפרדי מהאמונה הזו,

אם לא הייתה לך את האמונה הזו?

אם היית מוותרת עליה, זורקת אותה לפח?!

אם היא לא הייתה כאן בכלל,

כל הדעות שלך לגבי עצמך,

לגבי מה שמותר או אסור לך לאכול…

אם כל זה היה מושתק בך לרגע – מי תהיי?

את יכולה להרגיש את זה?

את יכולה להרגיש את הרוגע שמתאפשר לך פתאום?

ומהמקום הזה של הרגיעה והשלווה,

את יכולה להחליט החלטות אובייקטיביות

לגבי הצעד הבא שאת בוחרת לקחת בהרגלי האכילה שלך.

מהמקום של בושה ושיפוטיות אף פעם לא תצליחי להחליט

מה הכי נכון לגוף שלך לאכול, את רק תמשיכי לרדת על עצמך.

אז השאלה השנייה היא:

האם את מוכנה להפסיק לסבול?

בצורה בה את סובלת כל כך הרבה שנים.

כי אלו המחשבות שלך לגבי עצמך שגורמות לך לסבל הזה.

אלו המחשבות לעבוד עליהן.

המחשבות ש"השופט הפנימי" מטיח בך.

את רוצה לשאול את עצמך "האם אני מוכנה?"

האם אני מוכנה ללמוד מה עליי לעשות,

כדי להפסיק את הדיאלוג ההרסני הזה?

כי את לא צריכה להמשיך לסבול אפילו לא יום אחד נוסף!

באפריל 1999 בחול המועד פסח,

החלטנו "לפרק את החבילה".

הייתי אז בת 34 פלוס…

אמא צעירה לשני בנים קטנים.

הבכור, בן כמעט חמש והצעיר, בן שנה ועשרה חודשים.

וגם מובטלת.

זאת הייתה בחירה במציאות כמעט בלתי אפשרית.

ועדיין העדפתי אותה…

הדרך שלי לשרוד את המשבר הזה,

הייתה למצוא את כל מה שלא איבדתי אז.

התמקדתי במה שהיה לי, במה שמצאתי בתוך תוכי

ואפילו לא ידעתי שהוא קיים שם

ולא במה שנגמר ולא יחזור יותר.

כל מה שהיה לנגד עיניי – זה איך אני לוקחת את עצמי

ואת הילדים שלי מהנקודה הכי נמוכה בחיים שלי,

למקום של צמיחה והזדמנות לפרוח,

כמו שמעולם לא העזתי.

שם היה הפוקוס שלי והתמקדתי רק בזה.

לא משנה עם איזה אתגרים אדירים

הייתי צריכה להתמודד בדרך.

וכאלו לא חסרו, תאמיני לי…!

רובנו טובעות בתוך עצמנו,

כי אנחנו לא יודעות שמגיע לנו להפסיק את זה.

אם זה נוגע בך, תקשיבי לבטן שלך.

תרגישי אם את רוצה להיות נדיבה וטובה לעצמך,

להתייחס בחמלה לרגשות שקשורים לחלק של הילדה שבך

וקיימים בך כל כך הרבה זמן…

אם זה נשמע לך הגיוני, תשאלי את עצמך

את השאלה השלישית ותחליטי – מה הצעד הבא שלך?

אבל תנקטי בצעד הבא!

אני מזמינה אותך לפעול למען טובת עצמך.

תתחילי לשאוף פנימה את הטוב.

כל יום 12 שניות כפול חמש פעמים ביום.

תתחילי למנות את מה שטוב בך, בחיים שלך,

פעם אחת כשאת מתעוררת בכל בוקר,

פעם שנייה לפני שאת נרדמת בלילה.

ועוד 3 פעמים במהלך היום שלך,

עצרי להתפעל מעצמך ומכל הטוב שיש J

למשל, ברגע זה אני שומעת את ציוץ הציפורים בחוץ…

וזה נשמע מדהים!

יכולתי לפספס את זה או לא לשמוע ולא להבחין בזה.

זה כאן.

וכשאנחנו באמת לוקחות את זה פנימה,

משק הכנפיים של הציפורים הוא יפהפה.

זה כמו תכשיטים. קחי את זה אל תוך עצמך.

או תבחיני ברוח שעל הפנים שלך.

או תשימי לב איך מרגישה לך מקלחת מרעננת ביום חם.

שימי לב מה כבר יש לך ולא מה אין לך.

תאפשרי לעצמך לבסס את הטוב בך ובסביבה שלך,

ככה תבססי את הנדיבות כלפי עצמך.

 

כדי ליצור נוירונים חדשים במוח,

שיובילו לדרך חשיבה חדשה,

נדרש תרגול יומיומי.

המוח שלנו גמיש! אפשר לעשות את זה!

מוזמנת לשתף אותי איך זה שינה את ההרגשה שלך.

מאחלת לך שתרגישי את האהבה לעצמך.

מגיע לך את זה.

כל אחת מאיתנו ראויה לזה.