"כשאני מתארחת בבית של מישהו ואני בעצם לא רעבה…
אבל אני לא רוצה לפגוע בהם…?
מה אני אמורה לעשות בסיטואציות כאלו?
"לא נעים…"
הנה הדילמה שאני רוצה שנתבונן עליה –
את באמת מאמינה ,
שאת צריכה "לאכול את עצמך" כדי להיות אהובה?
כי זה לא נקרא לאהוב את עצמך,
אם אהבה תלויה בהקרבה שלך את עצמך,
את ההרגשה הטובה שלך עם עצמך ואת הבריאות שלך
– זאת לא אהבה!
זאת קורבנות. זה נקרא לפגוע בעצמך.
לפגוע בעצמך כדי להרגיש אהובה, זאת לא אהבה.
מה זה בשבילך להגיד את האמת?
האם זה מותר ולגיטימי מבחינתך?
זאת שאלה הרבה יותר גדולה שאת צריכה לשאול את עצמך.
זאת החלטה לקחת.
אם מישהו באמת אוהב אותך,
אז הוא גם יאהב את מה שטוב עבורך.
אוכל זה לא אהבה!
הרבה נשים טועות לחשוב שאוכל = אהבה.
אבל זה לא.
אהבה=לאהוב את עצמך מספיק כדי להגיד את האמת.
להיות מסוגלת להיות כנה ואמיתית
ולדעת שכל תגובה אצל מישהו סביבך,
זה העניין שלו לפתור עם עצמו ולא באחריותך.
בסיטואציות חברתיות, עם חברים שלך,
אפשר פשוט להגיד להם:
"אני מאוד מעריכה שטרחתם והכנתם את הארוחה הזו בשבילי
ואני מאוד שמחה על החברות שלנו,
רק שאם אוכל את כל זה, אני יודעת שלא ארגיש טוב אחר כך.
אז אני אוכל חלק מהדברים. לא מהכל".
ואם רגשות החברים שלך ייפגעו, הם ייפגעו.
את לא יכולה להגן על אנשים מפני פגיעה.
להיפגע, להרגיש דחייה, זה חלק מלהיות אנושי.
אי אפשר להגן על היקרים לנו מפני רגשות כאלו.
גם לא על עצמנו…
זה חלק מלהיות במערכת יחסים, להיות בקשר.
חלק מהעניין הוא ללמוד לנהל משא ומתן, מעמדת המבוגר.
ולהבין שאם מישהו נפגע ממני,
זה לא אומר שאני לא אוהבת אותו,
או לא מעריכה אותו.
זה רק אומר להתייחס לדברים כמו שהם,
בלי לייחס להם פרשנות מכבידה ומיותרת.
ולהפסיק לקחת כל דבר באופן אישי.
ברגע שתוכלי לנהוג מתוך עמדת המבוגר ולא הילדה,
הקול של הנדיבות והאדיבות כלפייך,
יציל אותך מ"לאכול את עצמך".
תביני שאת זו שאחראית על האכילה שלך.
את ולא אף אחד אחר.