אם לא הייתי שומעת ממנה את המילים הקשות האלה באוזניים שלי,
לא הייתי מאמינה שזה אמיתי…

מזהירה מראש – המייל הזה לא קל לקריאה!

אני מביאה פה כלשונה, שיחה שהייתה לי עם אמא
שפנתה אלי בתקופת ההכנות לבת המצווה של הבת שלה
והייתה לחוצה שהילדה "חייבת לרזות עד לאירוע".

"קשה לי להתחבר אליה בגלל המראה שלה.
כל ההתייחסות אליה היא מנקודת מבט ביקורתית,
ולצערי ככל שאני מבקרת אותה, מצבה מחמיר.

הילדה הייתה רזה עד גיל 5 ומאז התחילה להשמין…
הייתה יפהפייה. מושלמת. הייתי מתפעלת מלהסתכל עליה."

מה קרה בגיל 5? אני שואלת.
נולד לה אח, עם צרכים מיוחדים,
שדרש את מלוא תשומת הלב של כל המשפחה.

"קשה לי לראות אותה משמינה. קשה לי לקבל אותה ככה
הילדה מזניחה את הגוף שלה. לא עושה ספורט.
לא אוכלת ירקות, אלא בעיקר פחמימות.
כל המשפחה מסתכלת לה בצלחת.

אני מעירה לה על כמויות האוכל שהיא לוקחת, או שאני רק מסתכלת…
קשה לי לראות אותה אוכלת את עצמה לדעת.
קשה לי לקבל אותה כמו שהיא.
זה מעלה בי המון ביקורת.

חשוב לי ליהנות ממנה, להרגיש נחת. להתגאות בה.

היא שייכת אלי ואם מישהו ששייך אלי ולא בסדר, זה אומר משהו עלי.

תחושת כישלון. בושה.

זה איך שאני רואה את עצמי – הכול צריך להיראות טיפ-טופ.
מסודר ואסטטי. שמן זה לא יפה, כבד, לא נעים לעין."

וככה אני מוצאת את עצמי אומרת לילדה:
"לא אכפת לך איך את נראית?

אכלת לא מזמן… למה את אוכלת שוב?!
תראי איך את נראית?! את חייבת לאכול גם סלט.
אכלת מספיק!"

כאן הייתי חייבת לעצור אותה:

האם יש עוד מישהו בחייך, שאת נוהגת לדבר אליו באופן דומה?
"ממש לא."

איך זה מרגיש לך לדבר אליה באופן כזה?
או לחשוב עליה באופן כזה?
"נורא, אבל אני לא שולטת בזה,
העניין כל כך מציק לי,
שאם אני לא אעיר לה את ההערות האלו אני לא אירגע.

אני טיפוס של שליטה!
נורא קשה לי כשהדברים לא קורים כמו שאני רוצה."

באותה שיחה לגמרי לא פשוטה…
היה לי חשוב לשקף לאותה אמא,
מה החוויה שהבת שלה עוברת על בסיס יומיומי.
כדי לגרום לה להתבונן רגע על מה שמתרחש אצלה בבית
ועל השלכות המזיקות שיש לזה, שהיא בכלל לא מודעת להן…

וזה מה שאותה אמא אמרה לי אחרי מספר מפגשים:

"בתחילת התהליך חשבתי שהמטרה היא שהילדה תהיה רזה,
עכשיו אני מבינה שזו אני שצריכה לעבוד על עצמי.

הביקורתיות שלי כלפיה, זו הביקורתיות שלי כלפי עצמי…
אני לא מקבלת את עצמי עם עודף של 18 ק"ג אחרי לידה…

פתאום אני מבינה איזה מקום משמעותי יש לי כאימא מול הילדה שלי, בהיבט הזה.
כמו במקרה הזה, כך קורה לי עם אימהות רבות,
שמגיעות אלי לתהליך בזכות הבנות שלהן…
כי מהר מאוד הן מבינות שלהיות מודעות, זה לקחת אחריות,
להקשיב יותר לרגשות של הבנות שלהן ולשנות גישה אחת ולתמיד.

יש דרך אחרת להתנהל ביחסים עם הבת שלך בנושא האוכל והגוף.
דרך שאין בה מקום לאמירות פוגעניות והערות מביכות בארוחות משפחתיות,
דרך בה השפה היא של קבלה ואהבה, במקום ביקורתיות וחוסר רגישות.
דרך ששמה דגש על הקשבה ופיתוח מערכת יחסים מכבדת עם הגוף.
דרך שמאפשרת לבטא רגשות, במקום למסך אותם בבולמוסי אכילה.

דרך בה תגלי את הכוחות שבך ותביני איזה תפקיד מפתח יש לך,
בבניית היכולת של הבת שלך להתמודד נכון עם הרגשות שלה, מבלי להפנות אותם לאוכל

דרך שבונה בטחון עצמי ודימוי גוף חיובי,
ללא קשר למספרים שעל סקלת המשקל.

דרך שיש בה הרבה אהבה ומודעות!