התקף אכילה, בין אם הוא קטן או גדול,
זה מצב בו את אוכלת כשאת לא רעבה –
רק כדי להסיח את דעתך ממשהו.
זו בעצם דרך בה את "עוזבת" את עצמך.
פשוט מנסה להיפטר מעצמך,
להסיט את תשומת ליבך מעצמך.
יש בזה משהו אלים – הדחיפות לאכול משהו,
כדי לא להרגיש…
סוג של התעללות והרס עצמי.
את לא מקבלת את עצמך, את הרגשות שלך.
במצב כזה, נשים לא יודעות לומר לעצמן –
"מה קורה לך? מה את מרגישה?"
כי אם הן היו עוצרות רגע ומסכימות להרגיש
את הרגשות שהן כל כך לא רוצות להרגיש,
הן לא היו צריכות לפנות לאוכל.
דמייני לרגע – אם יכולת לפנות אל הרגשות הלא נעימים שלך
ולברר מה קורה איתך שם באמת?
במקום להפנות להם את הגב.
דמייני שזה בטוח לפנות אליהם.
לחבק את מי שאת, כמו שאת.
כי זאת עצם הפניה לאוכל –
כל מה שאנחנו רוצות זה להרגיש מנוחמות ואהובות.
לפעמים מדובר ברגשות שהרגשת לפני הרבה שנים
ולא הרשית לעצמך להרגיש אותם.
לא משנה מאיזה גיל מדובר…
תני לגיטימציה לרגשות שלך,
גם אם הם לא נעימים.
כשאת מסכימה לגמרי להרגיש את הרגשות שלך,
זה מאפשר להן להיות ולחלוף – זה משתנה ומסתיים.
זה טבעם של רגשות, לעבור דרכנו…
אבל לעולם לא תדעי את זה,
אם לא תסכימי להתנסות בכך.
בהתקף זלילה יש קול קטן שקשור בהסתרה.
כשאף אחד לא רואה…
"עכשיו אעשה מה שאני רוצה!"
אבל רגע –
מה את באמת רוצה, שלא קשור לאוכל?
ומה יקרה אם באמת תקבלי את מה שאת רוצה?
כולנו רוצות להרגיש את עצמנו. להיראות.
להיות מובנות. מקובלות. מוקשבות.
הזכרי בתחושה של להיות בסביבה אוהדת,
כזו שרואה את מי שאת באמת.
מה קורה לך כשאת מרגישה מוגנת ככה?
אחת הדרכים להרגיש מוגנת ואהובה
היא להיות בסביבה תומכת ואוהדת.
חפשי בסביבה שלך נשים שאת יכולה ללמוד מהן איך לחיות באיזון.
נשים שמחוברות לרצונות שלהן,
שמפרגנות לעצמן ביום-יום ולא רק באירועים מיוחדים.
החליטי לפנות זמן ביום שלך, כדי לבלות עם חברות,
אכלי צהריים עם קולגה שאת מחבבת או
צאי להליכה ארוכה עם קבוצה שאת נהנית בחברתה…
שימי לב איך את מרגישה אחרי ששיתפת מחשבות שלך
וצחקת עם אחרים.
הכניסי יותר הנאה, זרימה וקלילות לחייך
אל תסכימי לפגוע בעצמך.