אחד מהקווים המנחים שאני מלמדת
במעבר מאכילה רגשית לאכילה מודעת,
זו ההנחיה הפשוטה לכאורה – להפסיק
לאכול כשהגוף מסמן שמספיק לו.
כשאנחנו רק לומדות את שפת ההקשבה
לגוף, זו יכולה להיות הנחיה
מאתגרת מאוד.
בקשתי מליפז להתנסות השבוע ולאכול לפי ההנחיה הזו,
לראות איך והאם היא מצליחה להתמודד איתה,
כדי לבחון איפה הקושי שלה ומה מונע ממנה לעצור…?
ליפז גילתה שממש קשה לה לא לסיים את המנה.
והסיבה הפרטית שלה – כי היא מרגישה שעשתה חצי פעולה.
כלומר, אצלה זה לא רק מהמקום ש"משאירים צלחת ריקה"…
אלא גם מהמקום שזה לא מושלם, זה לא שלם –
"כאילו עשיתי חצי תהליך… אין סגירת מעגל!!"
התובנה הזו הפתיעה אפילו אותה –
"מוזר מה שעולה כאן, אבל לפחות זה עולה!!!!"
לפעמים אנחנו לא מודעות בכלל למה שמנהל את האכילה שלנו
וככה ליפז גילתה עוד מקום שהפרפקציוניזם שלה פוגע בה…
בלי שהיא יכלה בכלל לחבר בין הדברים לפני כן.
כשאנחנו רוצות לשנות את הרגלי האכילה שלנו,
הדבר הראשון שאנחנו רוצות לשים לב אליו,
לא נמצא בכלל ברמת התפריט, אלא עלינו
להיעשות יותר ויותר מודעות לאמונות שמנהלות את האכילה שלנו.
למשל במקרה של ליפז, נדרש ממנה לשחרר את האמונה
שאם היא תשאיר אוכל בצלחת, זה יפגום ב"מושלם" שלה…
בנוסף, זאת הייתה הזדמנות עבורה לבחון את משמעות
השאיפה הזו למושלמות, שכל כך מנהלת אותה (ולא רק באכילה…)
לאחר כמה ימים, כשנפגשנו שוב, ליפז הביעה הקלה גדולה
בדיאלוג שלה עם האוכל בצלחת.
עצם ההכוונה להקשיב לגוף סקרנה אותה וההתנסות בחוויה
אפשרה לה לשחרר את המחשבות הרבה יותר בקלות.
פתאום היה תחליף מעשי למניפולציות של הראש.